פסק-דין בתיק עת"מ 13741-01-14

עניינה של העתירה בהחלטת יו"ר ועדת ההשגה מיום 24.11.13, בגדרה נדחתה השגתה של העותרת על החלטת המשיב שלא להעביר את עניינה לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

רקע עובדתי

1.         העותרת היא אזרחית רוסיה, אמו של העותר. בשנות ה- 70 הייתה נשואה ליהודי אזרח רוסיה, בוריס רוזנברג (להלן: בוריס), ומנישואים אלה נולד העותר, בשנת 1976. העותרת ובוריס התגרשו בשנת 1982, וחודשים מספר לאחר מכן נולדה לעותרת בת. לטענת העותרת בוריס הוא אביה של הבת, אולם בוריס אינו מכיר בכך. בוריס נשא אישה אחרת ונולד לו בן נוסף מנישואים אלה. בשנת 1994 עלה בוריס ארצה עם משפחתו החדשה. העותר עלה ארצה בגפו זמן קצר לאחר מכן. בשנת 1998 התגרש בוריס מאשתו השנייה.

2.         העותרת הגיעה לישראל באשרת תייר ביום 25.9.00, בהזמנתו של העותר. על פי הנטען בעתירה, במהלך שהותה כאן יזם בוריס את חידוש הקשר ביניהם, והשניים החליטו לנסות ולחדש את התא המשפחתי שלהם. העותרת הייתה מודעת, אמנם, לכך שבמחצית שנות ה-80, עוד בהיותו ברוסיה, אובחן בוריס כחולה נפש ואף אושפז בשל כך, אולם בעת פגישתם המחודשת בארץ התרשמה כי מצבו הנפשי מאוזן ולכן הסכימה לשוב ולהינשא לו. ואכן, ביום 21.12.00 נישאו השניים בנישואים קונסולריים בשגרירות רוסיה בישראל.

3.         ביום 27.2.01 הגיש בוריס בקשה למתן מעמד לעותרת, על פי נוהל מתן מעמד לבני זוג זרים של אזרחים ישראלים (נוהל 5.2.0008, ולהלן: נוהל מתן מעמד). המשיב גילה ספק באמינות הנישואין, שכן באותה עת חיה העותרת עם בנה בירושלים בעוד שבוריס גר בבאר שבע עם שותף, אולם החליט לתת לעותרת רישיון ישיבה מסוג ב/1 למשך שישה חודשים.

ביום 24.9.01 קיבלה העותרת רישיון ישיבה מסוג א/5 למשך שנה, ולאחר מכן הוארכה האשרה מפעם לפעם.

בעקבות שימוע שנערך לבוריס ולעותרת ביום 23.6.04 קבע המשיב כי הגם שלא נתגלו סתירות בדבריהם של השניים, אין דברים רבים משותפים בחייהם, לבוריס נכות בשיעור 75% בגין מחלת נפש והוא מטופל, וענייניהם הכספיים של בני הזוג מתנהלים בנפרד. עם זאת האריך את רישיון הישיבה של העותרת.

שימוע נוסף נערך לשניים ביום 24.5.05. המשיב קבע בסיומו כי הקשר בין העותרת לבין בוריס הוא קשר של נוחות, כי הבעל נכה והיא מטפלת בו וכי בינתיים התקרבה למיסטיקה יהודית. בנסיבות אלה מצא כי "אין ברירה", כלשון הכותב, אלא להמשיך במעמד מסוג א/5.

4.         ביום 24.1.06 תקף בוריס את העותרת בסכין. בוריס אושפז במחלקה פסיכיאטרית והפסיכיאטר המחוזי קבע כי אינו אחראי למעשיו וכי אינו יכול לעמוד לדין. לפיכך, ביום 15.2.06 הורה בית משפט השלום בירושלים על הפסקת ההליכים נגדו.

5.         לאחר האירוע האמור לא חזרו עוד בני הזוג להתגורר יחד. ביום 18.5.06 פנתה העותרת ללשכת המשיב והודיעה כי היא מתגוררת עם בנה החל מיום 1.4.06, וכי בוריס מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי.

6.         ביום 6.7.06 הגיע בוריס ללשכת המשיב וביקש כי ההליך המדורג בו מצויה העותרת יופסק. בוריס טען בפני המשיב באותה הזדמנות כי הסכים להינשא לעותרת בשל תחנוני בנו, העותר, לאפשר לאימו לקבל מעמד בישראל; כי למרות שהתגוררו בדירה אחת לא חיו חיים משותפים כבני זוג; וכי כל אחד מהם שילם את מחצית שכר הדירה. בנוסף על הדברים שהשמיע בשיחה בלשכת המשיב, כתב בוריס מכתב (מיום 5.7.06) בו טען כי לא היה לו כל קשר עם העותרת עד בואה ארצה בשנת 2000; כי הנישואין היו פיקטיביים על מנת לאפשר לעותרת להישאר בישראל לצד העותר; וכי הדירה המשותפת בה התגוררו נשכרה על ידם כשותפים ולא כבני זוג.

ביום 24.10.06 נערך לעותרת ולבוריס שימוע. ההתרשמות הייתה כי בני הזוג אינם מתכוונים לחזור ולגור יחד. בכל הנוגע לנסיבות נישואיו לעותרת טען בוריס כי שכרו דירה כשותפים וכל אחד מהם נשא במחצית מן העלות; כי לא ניהלו משק בית משותף, עם זאת הייתה ביניהם זוגיות בשנה וחצי הראשונות, עד אמצע שנת 2002, אבל "זה לא הלך". בוריס חזר על דבריו לפיהם הנישואין היו עבור העותר.

לנוכח האמור, החליט המשיב בו ביום לסרב לבקשתה של העותרת להאריך את אשרת השהייה שלה. ערר שהגישה - נדחה, והודעה על כך נשלחה לעותרת ביום 26.3.08. פניות נוספות של העותרת נענו אף הן בשלילה ביום 18.6.08.

7.         כנגד ההחלטה עתרה העותרת לבית משפט זה (עת"מ 8707/08). העתירה נמחקה ביום 17.3.09, לנוכח הסכמה אליה הגיעו הצדדים ולפיה יועבר עניינה של העותרת לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

8.         ביום 21.9.09 המליצו חברי הוועדה על דחיית הבקשה. הוועדה מצאה כי אין טעמים הומניטאריים להענקת המעמד, מאחר שנישואי העותרת לאזרח ישראלי היו אך לשם קבלת מעמד בישראל.

9.         העותרת נעצרה ביום 4.1.10 לצורך הרחקתה מישראל, אולם שוחררה מן המעצר על מנת שתוכל לכלכל את צעדיה. ואכן, ביום 4.3.10 הגישה העותרת עתירה נוספת לבית משפט זה (עת"מ 8024-03-10). גם עתירה זו נמחקה לאחר שהצדדים הסכימו להחזיר את עניינה של העותרת לוועדה הבינמשרדית.

10.       אלא שגם הפעם נדחתה בקשתה של העותרת, והודעה על כך נמסרה לה ביום 1.8.10. הוועדה הבינמשרדית הגיעה למסקנה כי העותרת אינה עומדת בתנאי הסף על פי נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי (נוהל שמספרו 5.2.0017א', והלן: נוהל אלימות). עוד נאמר בהחלטה, כי בנה של העותרת בגיר, ולפיכך הקשר עימו אינו מצדיק מתן מעמד בישראל.

11.       גם כנגד החלטה זו פנתה העותרת בעתירה לבית המשפט (עת"מ 10796-10-10). עוד העתירה תלויה ועומדת ובטרם ניתן בה פסק דין, נתן בוריס תצהיר בפני עו"ד, ולפיו הפירוד בינו לבין העותרת היה עקב אירוע האלימות המתואר לעיל, וכי טענותיו בדבר היות הנישואין פיקטיביים נטענו על ידו בעידנא דריתחא, בשל כעסו על האשפוז הכפוי. בנוסף הצהיר בוריס בפני נוטריון, במסגרת תביעת אבהות שהגישה בתו בבית משפט לענייני משפחה בירושלים, כי הודעתו למשיב שנישואיו לעותרת היו פיקטיביים ניתנה בתקופה בה חש פגוע ובמצב נפשי ירוד עקב האשפוז.

תצהירים אלה הועברו למשיב ובעקבותיהם זומן בוריס לשימוע, שהתקיים ביום 31.7.11. אלא שבמהלך השימוע התכחש בוריס לאמור בהם וטען כי הצהיר כפי שהצהיר עקב בקשת בנו, העותר. במהלך השימוע שב בוריס על עמדתו לפיה לא היה כל אירוע של אלימות וכי נישואיו לעותרת היו פיקטיביים.